החלטה בתיק בש"פ 2586/13

1.        ערר על החלטתו מיום 3.4.2013 של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט נ' אבו טהה) בתיק מ"ת 58291-12-12, בגדרה נדחתה בקשתו של העורר לעיון חוזר בהחלטת בית המשפט מיום 3.3.2013 בה הוחלט על מעצר העורר עד תום ההליכים נגדו.

כתב האישום

2.        נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע (סעיף 499 (א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977) וסחיטה באיומים (סעיף 428 לחוק הנ"ל). לפי האמור באישום הראשון, קשר העורר קשר עם בן דודו, אהוד בנסטי (להלן: אהוד), לסחוט באיומים אנשים המשתייכים למגזר החרדי אשר בילו במועדוני לילה בתל-אביב, כאשר בתמורה לתשלום כספי יימנעו מלספר אודות מעשיהם לבני משפחותיהם. ביום 12.12.2012, התקשר העורר ל-נ.ל., דתי חרדי אשר נהג לבלות במועדוני לילה, ודרש ממנו סך של 200,000 דולר בכדי שיימנע מלהעביר חומרים שאסף עליו למשפחה של אשתו ולמוסדות החינוך בהם לומדים ילדיו. בעקבות איומיו של העורר, הגיש נ.ל. תלונה במשטרת מרחב חברון כנגד מעשי הסחיטה. בהמשך לכך, ובתיאום עם שוטרי מרחב חברון, הודיע נ.ל. לעורר כי "ארגן" עבורו את דמי הסחיטה. העורר שלח מונית לתחנת דלק "סונול" הסמוכה לבית"ר עילית, על מנת לאסוף מידיו של נ.ל. מעטפה ובה דפים הנחזים לשטרות כסף. לאחר שנהג המונית עוכב ותוחקר על ידי בלשי מרחב חברון, החליף אחד הבלשים את נהג המונית והגיע במקומו אל מקום המפגש אותו קבע העורר. לאחר שהבלש שוחח עם העורר, ניסה העורר להימלט מהמקום אולם הבלשים השיגוהו והעורר נעצר. לפי האמור באישום השני, ביום 12.12.12 יצר העורר קשר טלפוני עם ש.ב., אדם נשוי המשתייך למגזר הדתי חרדי. בשיחת הטלפון אמר העורר ל-ש.ב. כי הוא חוקר פרטי ובידו הקלטות של שיחות טלפון ותמונות של ש.ב. יחד עם אישה עימה התראה במועדון לילה בתל אביב. העורר דרש מ-ש.ב. סך של 40,000 ש"ח עבור החומרים שאסף, תוך שאיים עליו כי באם לא יענה לדרישתו הכספית יאלץ להעביר את החומרים לידי האדם ששילם לו לעקוב אחריו. העורר לא נענה לבקשתו של ש.ב. להפחית את סכום הכסף אותו דרש, והמשיך לאיים עליו בהודעות טקסט. לפי האמור באישום השלישי, במהלך אוקטובר 2012 נוצר קשר דרך האינטרנט בין מיטל נחום (להלן: מיטל), בת זוגו של אהוד, לבין ח.ס., אדם נשוי המשתייך למגזר הדתי חרדי. ביום 2.12.2012, יצר אחד מבין השניים - העורר או אהוד - קשר טלפוני עם ח.ס., בגדרו הזדהה המתקשר כחוקר פרטי ואמר ל-ח.ס. כי הוא חייב להיפגש עימו. במהלך הפגישה שנערכה בתחנת דלק ביציאה מירושלים, אהוד והעורר הציגו עצמם כחוקרים פרטיים אשר נשכרו על-ידי בעלה של מיטל להתחקות אחריו, ודרשו כי ישלם להם 10,000 דולר עבור החומרים שאספו נגדו. על פי המתואר בכתב האישום, ח.ס. העביר לעורר ולשותף בהזדמנויות שונות למעלה מ- 64,5000 ש"ח.

           נוכח כך, הואשם העורר בעבירות המפורטות לעיל.

הליכי המעצר עד כה

3.        בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו. בבקשה, טענה המשיבה כי התשתית הראייתית בעניינו של העורר - אשר נסבה על הודעותיהם של המתלוננים השונים; שיחות שהוקלטו בין העורר והמתלונן; מעצר העורר בהגיעו לקבל את דמי הסחיטה; דוחות הפעולה של המשטרה; הודאת העורר כי התקשר ל-נ.ל.; אישורו של השותף כי העורר הוא ששוחח בשיחות המוקלטות. עוד טענה המשיבה, כי בעניינו של העורר מתקיימות עילות מעצר מכוח סעיפים 21(א)(1)(א) ו-21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים). כמו כן, נטען כי לעורר עבר פלילי, בין היתר בעבירות של איומים, עבירות ברכב, הסגת גבול, מרמה, עבירות רכוש שונות, עבירות מתחום הסמים ועוד.

           בא כוחו של העורר הסכים לקיומן של ראיות לכאורה ושל עילות מעצר כפי שפורטו בבקשה למעצר עד תום ההליכים. עם זאת, ביקש כי בעניינו של העורר יורה בית משפט קמא על הזמנת תסקיר מעצר לשם בחינת חלופת מעצר טיפולית לגמילה מסמים, ולחילופין, לשחררו לחלופת מעצר בבית רעייתו. מנגד, המשיבה סברה כי אין מקום לבחון חלופת מעצר, בהתחשב בחומרת המעשים ונסיבות ביצוען, עברו הפלילי המכביד של העורר, לרבות קיומו של מאסר מותנה וחלקו המרכזי בפרשייה. חרף התנגדותה של המשיבה, בהחלטה מיום 17.1.2013 קיבל בית משפט קמא את בקשתו של העורר והורה על הזמנת תסקיר בעניינו של העורר.

           מתסקיר המעצר עולה כי העורר החל להשתמש בסמים כבר בהיותו בן 14 שנים. שירות המבחן התרשם כי העורר נוהג בדרך מניפולטיבית, וכי הוא חסר יכולת לוויסות דחפים בכל הנוגע לכספים מהירים. באשר להערכת רמת הסיכון להישנות העבירות, שירות המבחן התייחס למעורבותו החוזרת בפלילים ולהתרשמותו כי העורר נוטה להשתייך לחברה שולית. נוכח כך, המליץ שירות המבחן שלא לשחרר את העורר לחלופת מעצר, כאשר בתסקיר היתה התייחסות קונקרטית לחלופה בקהילה טיפולית למכורים כמו גם לאפשרות שהעורר ישהה בפיקוח רעייתו.

4.        בהחלטה מיום 3.3.2013 קיבל בית משפט קמא את בקשת המשיבה, והורה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו. בית משפט קמא קיבל את המלצת שירות המבחן בקבעו כי העובדה שלא היה במאסרים קודמים כדי להרתיע את העורר לשוב ולבצע עבירות דומות מקשות לתת בו אמון.

           ביום 3.4.2013 הגיש העורר לבית משפט קמא בקשה לעיון חוזר בהחלטתו. בבקשה הציע העורר שתי חלופות מעצר חדשות שטרם נבחנו על ידי בית המשפט או על ידי שירות המבחן - מעצר בית בבית חמותו בבאר שבע או מעצר בית בבית אחיו ורעייתו באילת, תוך פיקוחם של אלו.

           בהחלטתו מיום 3.4.2013 דחה בית משפט קמא את בקשתו של העורר, מבלי לקיים דיון בבקשה ומבלי להורות על מתן תשובה. בהחלטה נקבע כי דין בקשת העורר להידחות ללא דיון בשל היעדר עילה לפי סעיף 52 לחוק המעצרים, וכי ההליך בו העורר היה צריך לנקוט הוא ערר לבית המשפט העליון.

           מכאן הערר שלפני.

הערר

5.        לטענת העורר, שגה בית המשפט משלא קיים דיון בבקשתו לעיון חוזר. נטען, כי על פי האמור בסעיפים 52 ו-57 לחוק המעצרים יחד עם סעיף 126 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, על בית המשפט הדן בבקשה לעיון חוזר, לקיים דיון בנוכחות הצדדים, ומשלא נעשה כן בעניינו, לא היה מקום לדחות את בקשתו. לטענת העורר, מדובר בפגם מהותי שתוצאתו פגיעה חמורה בזכויותיו הדיוניות. עוד טוען העורר, כי בית המשפט התייחס בהחלטתו מיום 3.3.2013 רק לאותן חלופות מעצר שהוצעו על ידו במהלך הדיון אך לא קבע כי ככלל לא יסכון כל חלופת מעצר בעניינו.

           בדיון בערר הוסיף בא-כוח העורר, כי בינתיים נוצרה עילה חדשה המצדיקה עיון חוזר במעצר, והיא החלטה מיום 8.4.2013 שבגדרה הורה בית המשפט על שחרור אהוד לחלופת מעצר. העורר מודע לשוני בינו לבין אהוד בכל הנוגע לרישום הפלילי, אך טוען שכנגד נתון זה יש לשקול את העובדה שאהוד נתפס על-ידי המאשימה כ"רוח החיה" שמאחרי חלק ממעשי העבירה (עמ' 3 ש' 26 לפרוטוקול מיום 17.1.2013).

6.        המשיבה מבקשת כי הערר יידחה. לטענת בא-כוחה, נוכח הנימוקים שעמדו ביסוד ההחלטה לעצור את העורר עד לתום ההליכים, ובכלל זה תוכן תסקיר המעצר, היה מקום לדחות על הסף, ללא דיון, את הבקשה לעיון חוזר. גם עובדת שחרורו של אהוד ממעצר אינה מצדיקה, לשיטת המאשימה, לקיים דיון בבקשה לעיון חוזר, בשל השוני המהותי בין העורר לבין בניסטי בכל הנוגע לעברם הפלילי. בעניין זה הודגש, כי העורר ביצע את המיוחס לו ימים ספורים לאחר ששוחרר ממאסר קודם. אפשרתי למשיבה להציג לעיוני פסיקה בתמיכה לטענה לפיה ניתן היה לדחות את הבקשה לעיון חוזר ללא קיום דיון, אך לא הוצגה כל פסיקה.

דיון והכרעה

7.        לא היה מקום לדחות את הבקשה לעיון חוזר מבלי לקיים דיון, ויש בעובדה זו כשלעצמה כדי להצדיק את קבלת הערר והחזרת הדיון בבקשה לעיון חוזר לבית המשפט המחוזי.

           בב"ש 37/86 דרעי נ' מדינת ישראל פ"ד מ(1) 393 (1986) נפסק, כי החלטה על דחיית בקשה לעיון חוזר ללא קיום דיון היא החלטה "בטלה". בית המשפט, מפי השופט (כתוארו אז) מ' אלון, ציין, כי: "כלל גדול הוא במערכת משפטנו, שאין להכריע בעניינו של בעל דין, בלי שניתנה לו תחילה האפשרות להשמיע את טענותיו", כשבית המשפט מפנה להוראות החוק הרלוונטיות, כפי שעמדו בתוקפן אותה עת. אכן, בבש"פ 3258/96 פלוני נ' מדינת ישראל (14.5.1996) הזכיר השופט מ' חשין כי קיימות "שתי השקפות ... המתגוששות ביניהן על הבכורה": האחת, הגורסת שכל בקשה לעיון חוזר, יהא תוכנה אשר יהא, מחייבת קיום דיון בנוכחות העצור; השניה, הגורסת כי לא בכל הליך כאמור חייב בית המשפט להזמין את העצור, "אלא במקום שאותה בקשה מגלה על פניה עילה לעיון חוזר ולו באורח קלוש וסתמי". השופט חשין לא ראה צורך להכריע באותה פרשה בין שתי ההשקפות האמורות.